סלט טונה של אבא דוד

29 בינואר 2015

אחד מזכרונות הילדות החזקים ביותר שלי, שלא לאמר טראומה, הוא השבוע שבו אמא שלי טסה לחו"ל. הייתי בת ארבע, ואחי ואני נשארנו עם אבא, שכמובן הבטיח לדאוג לכל צרכיהם של שני ילדיו. לזכותנו ייאמר, שהיינו ילדים לא בעייתיים במיוחד: אחי היה ילד שאוכל כמעט הכל, ואיתי העסק היה קל – תנו לילדה בשר, והיא תהיה מבסוטה.

רק שלאבא היתה בעיה אחת: הוא לא ידע לבשל כלום, חוץ ממקושקשת רכה מאוד, והספציאליטה שלו היה בצל מטוגן עם נתחים של לוף שהוא היה מביא מהמילואים. כן אכלתי לוף. מלא לוף.

אז אמא בחו"ל ואני זוכרת אותו עומד ליד השיש: פותח קופסת טונה, מסנן, מפורר ומפזר בתבנית פיירקס. בוזק מעל הטונה קצת גבינות שהוא מצא במקרר, כמה פרוסות פסטרמה שהוא חתך לרצועות (הילדה רוצה בשר, לא?), ואני אפילו זוכרת שהיתה שם עגבניה חתוכה לקוביות. הו אז הוא לקח כמה ביצים, טרף אותן בצלוחית, שפך מלמעלה, והכניס לתנור החם. אחרי כמה דקות, ארשת של שביעות רצון שפוכה על פניו, הוא הגיש את הפיירקס הלוהט לשני ילדיו המורעבים, ואמר: בבקשה, ילדים, פשטידה.

זה זכרון האוכל הראשון של חיי. הזכרון השני שלי הוא ילדה בת ארבע עומדת ליד השיש ומכינה עוף בגריל כי היא מבינה שיש סיכוי שהיא תמות מרעב עד שאמא תחזור. אבל זה כבר לטור אחר.

שנים חלפו, ואחרי ילדות ונעורים שבהן אמא שלי היתה הבשלנית היחידה בבית, לפני כשש-שבע שנים אבא שלי נכנס למטבח, אבל אחרת: הוא התחיל לחתוך ולקצוץ, לערבב ולטעום, לקרוא ספרי בישול ולשוטט בשווקים, לשחק עם עשבי תיבול ותבלינים, לנסות ולטעות, להגזים בתיבול ואז לעדן אותו בחזרה – אבא שלי נהיה בשלן.

אני אדייק: אבא שלי נהיה בשלן על. כיום, ברוב הארוחות המשפחתיות הוא זה שעומד מאחורי הסירים, מכין אוכל מנחם וביתי, כשלאט לאט אפשר להבחין בסגנון, באמירה, ביד מסוימת – כן, מסתבר שלאבא שלי יש יד של טבח, והיום, אם יתנו לי תבשיל שלו, אזהה אותו גם בעיניים עצומות.

הוא צנוע, אבא שלי, הוא בחיים לא יעיד על עצמו שהנה התגלה לו כשרון נוסף. אבל כשהתקשרתי השבוע וביקשתי רשות לפרסם את המתכון של סלט הטונה שלו, באיזשהוא שלב בשיחה הוא אמר: "את יודעת שבחיים לא שמעת ממני משפט כזה, אבל אני מאוד גאה בסלט טונה שלי."

ובצדק. סלט הטונה של אבא דוד הוא בעיניי סלט הטונה הכי טעים בעולם. הוא קליל, רענן, שופע בעשבי תיבול, והכי כיף להכין ממנו כמות גדולה, כי אחרי יום יומיים במקרר הוא רק משתבח.

אם נדבר שניה על בריאות, אז טונה היא מוצר שצריך להגביל את צריכתו, בשל החשש להרעלת כספית, אבל אדם מבוגר בהחלט יכול לצרוך שימורי טונה פעמיים-שלוש בשבוע ללא חשש. הסלט של אבא דוד מבוסס על טונה במים (אבא משתמש בטונה 5% של סטארקיסט, עם לימון ופלפל), כך שהערך הקלורי שלו נמוך. כמות השמן במתכון, כפי שתווכחו מיד, היא פיצית וכאמור, עשבי התיבול מוסיפים הרבה ויטמינים.

בניגוד לסלטי טונה "קלאסיים", בזה של אבא דוד אין ביצים ואף לא מיונז, כך שגם אלו מכם שסופרים ביצים יכולים לאכול אותו במצפון נקי. אז מה מחבר את כל מרכיבי הסלט הזה למאכל מושלם? הפטנט הוא בנוזלים של הטונה עצמה, שהם חלק מהמתכון. פטנט קטן שרק אדם, שנכנס למטבח בלי טיפת אגו ובלי טיפת ידע מקדים, יכול להגיע אליו. כל בן אדם עם טיפת ידע בבישול היה נפטר מהמים. אבא שלי השאיר אותם – וזה עובד פגז.

ואיך אני אוהבת לאכול את הסלט הזה? בדיוק כמו בתמונה: על לחם "פאן דה מי", עם עגבניית תמר פרוסה דק ומעט מלח גס אטלנטי. לא צריך יותר כלום בחיים. חוץ מקיסם.

מרכיבים (4 מנות):

1/2 בצל קטן, קצוץ דק

2 כפות שמן זית

2 קופסאות טונה במים

2-3 גבעולי בצל ירוק 

צרור קטן של כוסברה או פטרוזיליה, קצוץ דק (אפשר גם חצי חצי)

קליפת לימון, מגוררת

צ'ילי אדום טרי, קצוץ

פלפל שחור 

מלח ים אטלנטי

ואפשר לגוון בעשבי התיבול: להוסיף נענע, שמיר, זעתר וכו'... 

אופן ההכנה:

מניחים את הבצל הקצוץ בקערה. יוצקים שמן זית על הבצל עד לכיסוי, ומחכים מספר דקות, עד שהבצל סופג קצת את השמן.

מסננים את המים מקופסת טונה אחת בלבד, ומוסיפים לקערה.

מוסיפים לקערה את קופסת הטונה השניה, עם הנוזלים.

קוצצים את החלק הלבן של הבצל הירוק ומוסיפים לקערה. קוצצים גם מעט מהחלק הירוק של הבצל הירוק ומוסיפים. מוסיפים גם את הכוסברה הקצוצה ושאר עשבי התיבול, קליפת הלימון והצ'ילי

מתבלים בשפע פלפל שחור ומעט מלח גס אטלנטי.

מכניסים למקרר לחצי שעה, עד שהטעמים מתאחדים. הסלט יהיה במיטבו ביום שאחרי.