לה אוטרה

המכסיקנית האחרת.

אני לא זוכרת מתי כתבתי כל כך הרבה את המילה "קונספט" בטור אחד. אבל אני גם לא זוכרת מתי יצאתי ממקום שהושקעה בו כל כך הרבה מחשבה. כנראה שזו הסיבה שקוראים למקום הזה "אחר". כלומר "אחרת".

ישראל היא מדינה של קיצוניות, אך לפעמים נדמה לי שישראל הקולינרית קיצונית אף יותר. אוהבים ושונאים. מכתירים ומורידים. מהללים ומדכאים. חיים מפיק לפיק של "הגמר הגדול" ו"המנצח הגדול" ולפעמים שוכחים שלא תמיד צריך מנצחים. צריך סוסים טובים לרוץ איתם את הדרך.

כשחבורת אימפריאל פתחה את בר האימפריאל, היו פה זמנים אחרים. כן, אני יודעת שאני מדברת על שלוש שנים אחורה, אבל זו בדיוק הפרעת הקשב הקולינרית שבה אנו חיים – בסך הכל שלוש שנים אחורה, אבל זו היתה תקופה אחרת. אלו היו שנות הערצת הקונספט ההדוק ובאותם ימים נפתחו טאיזו המתוקתקת, טופולופומפו המפונפנת, ומן העבר השני (של טווחי המחירים) פונדק דה לוקס החדשנית, שנתנו לכולנו את התחושה שאוטוטו אפשר יהיה לנשום פה אוויר לונדוני קריר של מקומות שמגדירים את עצמם במילה אחת, מקסימום שלוש, וכל מה שקורה במקומות האלו מנהל דיאלוג ברור עם ההגדרה.

זו בעצם ההגדרה של קונספט. מילה אחת עד שלוש.

הרחק הרחק, גבוה מעל כל אותן פתיחות יוקרתיות ומיוחצנות, עמדה הפתיחה של האימפריאל. בר קוקטיילים שטרם נראה במחוזותנו, ושעשה את זה כל כך אחרת, עד כי התניע מאפס למאה בפחות מעשר שניות, ויצר פה תוך פחות משנה מציאות חדשה, שבה כולנו יודעים לשתות קוקטיילים. אם רוצים לבחון עד כמה מהפכנית היתה אותה פתיחה, מספיק שנבין שמתוך כל אותם מקומות קונספטואלים, האימפריאל היה היחיד שלא נטל לעצמו משרד יחסי ציבור משומן (כמתחייב בהגדרות היסוד של פתיחת מקום קונספטואלי). האימפריאל היה כל כך ברור, מובחן, וכל כך אחר, והקרקע היבשה פה שיוועה לנוזלי השקשוקים של בר שירה, גלעד לבנת ודרור אלתרוביץ', שלא היה צריך פה עבודת יח"צ. זה פשוט קרה. מהשטח.

רק שלוש שנים אחרי, והמדינה הקולינרית שלנו נמצאת במקום אחר. המדינה חסרת הסבלנות שלנו, תאבת הריגושים שלנו, כבר זזה למקום אחר.

בשנה האחרונה הטרנד הוא להיות זרוק. מרושל. פרום בקצוות. המקומות הכי מצליחים ומוערכים הם המקומות שמצליחים להיראות כאילו לא חשבו יותר מארבע שניות על איך המקום ייראה וכאילו בישלו בכל יום "את מה שבא לנו". אל תתבלבלו – המקומות האלו מהודקים כמו המחוך של מיילי סיירוס, אבל ההידוק שלהם נובע מהתוכן הפנימי של בעלי המקום, מאמת ברורה, מעמוד שדרה יציב, ללא קישוטים חיצוניים. בראש המקומות האלו ניצב הברוט, שמניף מדי ערב את אג'נדת "נגיש את מה שבא לנו" – אבל סימכו על השפים עומר בן גל ויאיר יוספי שמה שתמיד בא להם זה בשר טוב, חלקי פנים, ירקות טריים בעונתם, וגישה צרפתית כלפי הגלם המובחר. זה מספיק בשביל לייצר חוט שדרה. אז גם אם עינו של הסועד הסביר מפספסת וחושבת שיש פה מקום "פרום" - בהחלט יש פה קונספט.

כמה מטרים מברוט ניצבת סנטה קתרינה, הזרוקה, המבולגנת, אבל כל כך כובשת – היא אולי נראית שאין בה קונספט, אבל רגע, האם יש קונספט מהודק יותר ממסעדה שכולה סביב טאבון?

בית רומנו, דוק, כולא החיפאית, וכמובן ארוחת ערב  ז"ל (הנפלאה!) של רושפלד – כולן קצת מרושלות, במובן הכי קולי של המילה. כולן מתמקדות ב"גלם מקומי, עונתי, סופר טרי, מה שהים הוציא היום, הסטייק הכי טוב שהשגנו" – וכולן משגעות. מי שעוקב אחרי האינסטגרם או האתר שלי יודע כבר שאני אוהבת את כולן, ושגם אני חרטתי על דגלי את קידום האג'נדה המקומית, הטריה, העונתית, הבריאה, אותה אני מכנה "אמת בצלחת".

אבל בחודשים האחרונים התחלתי לקבל תחושה שבמדינה קיצונית כשלנו, אם אני מגדירה את הגישה הזו כ"אמת" – נוצרת תחושה שזו האמת המוחלטת והיחידה, עד כי נעשה עוול לאמיתות אחרות.

והתחלתי להתגעגע לאמיתות אחרות. כי אי אפשר ערב אחר ערב להעריץ אמת מקומית – צריך לקפוץ גם למקומות אמיתיים אחרים בעולם – גם מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה קונספטואלית. 

והחבר'ה של האימפריאל, עם חיזוק נשי של מלי לב (תותחית ניהול מסעדות), הבינו שגם במציאות מוגדרת צריך לייצר את הדבר הגדול הבא. אולי גם הם מבינים שלעולם לא נוכל להגדיר את תל אביב כמעצמה קולינרית אם לא יהיו בה תעוזה וגיוון.

אז כן, על רקע הטרנד הזרוק, הפתיחה של "לה אוטרה" המהודקת, נראית פתאום משוגעת. כמעט מסוכנת. תכף יגיע איזה מבקר מסעדות עוכר קונספטים וישנא כל שניה של קווים ברורים ומשורטטים. ואלהים, כמה שהמקום הזה ברור ומשורטט.

"לה אוטרה" היא לא מסעדה מכסיקנית, והיא בכלל לא מסעדה. היא גם לא בדיוק בר. היא, כמו שמעיד שמה, אחרת. היא חוויה ששורטטה בהשפעה מכסיקנית-קריבית. מהוודו של הרי הצ'יאפס ועד נענוע האגן של ג'מייקה – אף אחד לא התחייב לתת פה מטבח אותנטי, אלא פרשנות מערבית, עדכנית ופועמת ללטיניות רחוקה. אתם יודעים מה? בא לי לזרוק את כל מילות התיאור לפח ולהשתמש במילה אחת: סקס. המקום הזה פאקינג סקסי.

אני לא אכנס לפירוט מדוקדק מזן הביקורות של כל מה שאכלתי או שתיתי, כי זו לא ביקורת, אלא המלצה, וכותבת אותה בחורה משוחדת שמטורפת על אוכל מכסיקני, ושמאוד רוצה שיהיו כאן יותר מקומות שמציעים חווית בילוי אחרת. ברור לי גם שחלקכם יתחבר לאוכל האחר הזה וחלקכם לא. יותר מעניין אותי לדבר על האוכל הזה ברמה הקונספטואלית.

אז בואו נדבר רגע על הסיגר הקובני, המנה שאני בטוחה שתהפוך מהר מאוד ל"signature" של המקום, והיא הואריאציה הכי סקסית שאפשר היה להמציא לטוסט הקובני, אחת המנות הכי פשוטות אבל הכי טעימות באמריקה הלטינית – בסך הכל גבינה, האם ולחם קסטן, אבל הפעם מגולגלים בתוך עלה מנגולד כהה לצורת סיגר, אותו אתה טובל ב"אפר" תבלינים לפני כל ביס. האם יש מחווה מדויקת מזו לסיגרים, התרומה הקובנית לחיי הסקס של העולם המערבי?

מאוד אהבתי גם את ה"טאקו שחור", קלמרי עם צ'וריסו בתוך טורטיה שחורה, ואת ה"טאקו חזיר מפורק". שתיהן מחוות ברורות למכסיקו, ובדומה לאוכל המכסיקני, שתיהן הרוויחו מתוספת של סלסות שהברמן הגיש לנו בצד. 

מנת "דג ים", מלבני דג עטופים באננס ומונחים בתוך קרם תירס, היתה מנה עדינה, שונה מכל חברותיה בתפריט, באשר אין בה אף לא שמץ של חריפות. זו היתה אחת ממנות הדג הכי טובות שאכלתי בחודשים האחרונים, ועל אף שלא הכרתי את הרפרנס שעליה נשענת המנה הזו, נוכחותה בתוך תפריט מהודק ומלומד נתן לי מיד את תחושת הבטחון שהרפרנס הזה קיים. כי כשהקונספט מהודק, אתה סומך עליו גם כשהוא לא לגמרי ברור לך.

ואח"כ ספריבס. לצידו שתי ריבות מתוקות חריפות, האחת מבוססת צ'ילי והשניה חלפניו, וגם שמנת חמוצה ופריחולס – אם תרצו, זה בעצם פהיטס, רק בלי הטורטיה. ליד הספריבס אבוקדו מטוגן – אלו שישבו לידינו על הבר עפו עליו, אני אישית חושבת שיש פה יותר מן הגימיק. אין באמת סיבה לטגן אבוקדו, זה לא תורם לו לא בטעם ולא במרקם, ואני מתעכבת על הנקודה הזו כי זה הגימיק הראשון והיחיד שפגשתי בלה אוטרה, ועל רקע הדיוק של שאר הדברים, הגימיק בולט - זר ומיותר. הספריבס מעולים גם בלעדיו. 

פס הקול הלטיני והעיצוב החם עשו לי חשק (בחודש תשיעי!!!) לשבת על הבר וללטף לעמרי את הצוואר. הגבר שלי היה אמון על "בדיקת" הקוקטיילים, והוא היה כל כך מבסוט עד שבסוף נשברתי ונגעתי (בשפתיים בלבד, נשבעת!) בשניים מהם – ובאופן לא מפתיע, הם היו מצוינים. 

בקיצור נהניתי. מאוד. נהניתי מערב של שתיה ומוסיקה ואוכל טוב. כי זה לא בדיוק מסעדה ולא בדיוק בר, אלא מקום בילוי נהדר לזוג שהצליח למצוא בייביסיטר ורוצה גם וגם. וכמה חסרים פה בעיר מקומות שמציעים גם וגם, ועל הדרך מאפשרים לך להתנתק לרגע מהמציאות.

רק כשיצאתי מ"לה אוטרה" לרחוב הירקון המגורז הבנתי עד כמה מנותקת החוויה המכסיקנית קריבית ממגבלות הזמן והמקום. ניסיתי להזכר מתי עוד פעם הרגשתי כזה קונטרסט בין מקום בילוי לבין העיר שעוטפת אותו (קונטרסט שמוכיח שוב את חוזקת הקונספט) ונזכרתי בשני ערבים בחיי – האחד, הפעם הראשונה שיצאתי מהאימפריאל, בדיוק לאותו רחוב, והשני – הפעם הראשונה שיצאתי מ"צ'ימיצ'נגה" הי"ד, שבשנות התשעים הגישה פה מטבח בהשראה מכסיקנית, ושעד היום אני חושבת שזו היתה אחת המסעדות המושלמות שהיו פה. ואם אלו נקודות היחוס של "לה אוטרה", כבר ימים ספורים אחרי פתיחתה – ה"אחרת" הזו עושה משהו ממש אמיץ. וממש טוב. 

(אוקטובר 2015)

הירקון 66, תל אביב. 073-2649464