זמן רמדאן בסח'נין

סיור תרבותי וקולינרי בעיר הצפונית

זמן רמדאן.

זמן צום בקרב האוכלוסיה המוסלמית.

ואני, זכיתי להציץ פנימה לתוך הזמן הזה.

עמותת דרכים שלובות היא ארגון חברתי, עמותה יהודית-ערבית שמפעילה סיורים בישובים ערביים בארץ. מזה כמה שנים שהעמותה מארגנת סיורים בטירה, טייבה, שפרעם וכפר קאסם, מתוך הבנה שסיורים כאלו, שכוללים מפגשים אישיים ואינטימיים, יכולים, בזמן קצר, למוסס דעות קדומות ולקרב לבבות. ועכשיו, החליטה העמותה להכיר לעולם גם את סח'נין.

הסיורים של העמותה מתקיימים לאורך כל השנה, אולם מגיעים לשיאם בזמן הרמדאן, עת הכפרים מתקשטים, דוכני הממתקים הומים, ואווירה של שמחה ממלאת את הרחובות.

בשבוע שעבר הרימה חברת גוגל את הכפפה והזמינה אותי לסיור בסח'נין, כדי להכיר את העיר, להכיר את העמותה וגם כדי להכיר אפשרויות חדשות באפליקציות של גוגל.

ומה באמת אנחנו יודעים על סח'נין? לא הרבה. יודעים שיש לה קבוצת כדורגל. יודעים שהיא אי שם בגליל. יודעים שהיא עיר גדולה. אבל זהו בערך.

כבר הזכרתי פעם את הקשר שיש לי לתרבות הערבית - בילדותי העברתי לא מעט זמן בטירה, בזכות קשרי ידידות אמיצים של המשפחה שלי עם העובדים במפעל הבלוקים המשפחתי. אבל אני לא חושבת שאי פעם סיפרתי לכם שבתיכון למדתי חמש יחידות ערבית עד אמצע כיתה יא, כשהחלטתי לעבור ללימודי מוסיקה, (ואני עד היום חושבת שזו אחת השפות היפהפיות שקיימות). על השירות הצבאי שלי אני לא ממש יכולה לדבר, אבל כן מותר לי להגיד שהייתי קצינה בחיל המודיעין ושהיה לי שירות מדהים, שרק גרם לי להגיע להבנה עמוקה עוד יותר, שקשרי ידידות וידיים מושטות לשלום הם הפתרון היחיד לדו קיום.  

הסיור החל בשעות אחר הצהריים, וכיוון שהצום יוצא רק בערב, התחלנו את הסיור במסגד. חלצנו נעליים, נכנסנו להיכל העצום, קראנו משפטים מהקוראן שכתובים בכתב מצויר על הקירות, דיברנו על זמני התפילה (חמש ביום!), על זמני הצום המשתנים משנה לשנה (והשנה מדובר ב16 שעות, במשך חודש שלם, זה קשה. ממש.) והבנו למה המסגד בנוי כפי שהוא בנוי (פונה למכה, אחת משלוש הערים הקדושות לאסלאם). מרתק.

דקות ספורות לפני תום הצום הגענו לרחוב הראשי של סח'נין, לדוכן שפועל רק בחודש הרמדאן ומוכר קטייף ועוואמה, שני דברי מתיקה קלאסים שאיתם נהוג לשבור את הצום לפני הארוחה הגדולה. העוואמה, כדורי בצק קטנים, והקטייף, כיסונים ממולאים בשקדים או גבינה, מטוגנים בשמן עמוק ואז טובלים בסירופ, והם מקפצות סוכר משובחות שמאוששות ברגע בן אדם אחרי צום ארוך.

משם, צעדנו ברחוב לממתקי וליד חסן – נקודת חובה מטורפת לכל מי שאוהב מתוקים. לצד הבקלוואות והכנאפה המוכרים שוכבים מגשי מתוקים מופלאים – ליאלי בירות, חלוואת אלג'בן, כדורי שערות קדאיף ממולאים גבינה ועונים  לשם "פררו" כיוון שמזכירים בצורתם את כדורי הפררו רושה, ואל תוותרו על הסטמבוליה והפטיר, בצקים פריכים הממולאים במילוי סחלבי ופיסטוקים. מטריף ברמה ששווה עצירה מיוחדת כשאתם נוסעים לצפון.

שמחים, טובי לבב והלומי סוכר עלינו בשקיעה לנקודת תצפית יפהפיה, ממנה ניתן לראות את כל העיר ואת כל הישובים מסביב. אורות רחוקים מתחילים לנצנץ באופק, אורות הרחוב נדלקים אף הם, ואנחנו שומעים על האוניברסיטה של סח'נין, על הקתדרלה הגדולה במזרח התיכון שתיפתח בקרוב ועל המרכז למחקר וחינוך סביבתי ותכניות הקיימות המרשימות הקיימות בעיר - מה שכמובן מרגש  אותי יותר לא פחות מהאוכל.

חושך יורד על סח'נין ואנחנו נוסעים דקות ספורות לבית של לוריס, בשלנית ביתית שמארחת בחצר ביתה קבוצות לארוחות מסורתיות. שני סירים הפוכים מחכים לנו בבואנו – באחד מקלובת עוף קלאסית וריחנית – כרעי עוף, תפוחי אדמה, כרוביות ואורז בסמטי מתובלים בעדינות. בסיר השני "עוגה" של עלי גפן וקישואים זעירים ממולאים באורז שתובלו בעדינות והתבשלו מעל נתחי אוסובוקו של כבש. אני לא יודעת מה מסעיר אותי יותר – הטעם או העובדה שאת כל הבישולים האלו ערכה לוריס בזמן הצום, כשאינה יכולה אפילו לטעום ולאזן את התבשיל. לצד התבשילים שפע של צלוחיות עמוסות בסלטים טריים – חצילים, סלט ירקות, טבולה, זיתים, וצלוחית אחת, בלתי נשכחת, של במיה זערורית מבושלת ברוטב עגבניות, שום, בצל והרבה שמן זית, שזוכה בתואר הבמיה הכי טובה שאכלתי בחיי. הבמיה, פריכה מבחוץ ומתמסרת מבפנים, ונטולת הריריות המפורסמת של הבמיה, באמת לא דומה לשום דבר שאכלתי קודם, ואם אתם סוגרים ארוחה אצל לוריס, נראה לי שכדאי לכוון את הארוחה לעונת הבמיה. 

לסיום לוריס טיגנה לנגד עינינו את גרסת העוואמה שלה, בצק משובח משובץ בקצח, ובעוואמה הזה הבנתי מדוע כדורי הבצק הקטנטים קיבלו את תהילתם.

לארוחה אצל לוריס וגם לחנות הממתקים ניתן להגיע באופן עצמאי או, כמובן, במסגרת הסיורים של "דרכים שלובות".

אז אם אתם מחפשים פעילות לא שגרתית שמרחיבה את הלב, משביחה את הדעת ומפנקת את הבטן, הסיור בסחנין הוא יעד פשוט מקסים. עם התפתחות תרבות הסיורים הקולינרים בארץ, כיף לפגוש סיור שמתיחס לא רק לאוכל אלא מעמיק ונותן משקל שווה להיבטים התרבותיים והחברתיים שמסביבו.   

ואולי הדבר הכי חשוב לסיכום: ביום הסיור, העליתי לאינסטגרם ולסטורי לא מעט תמונות. קיבלתי המון לייקים אבל גם לא מעט שאלות מצד גולשים עד כמה המקום בטוח. השאלות האלה מובנות ולגיטימיות (בעיקר שרוב האנשים שנחשפו לעיר הגיעו אליה בזמן משחקי כדורגל, לא המפגש הכי רגוע, בלשון המעטה), אבל התשובה הכי טובה לחששות האלה היא פשוט להגיע. כשמסתובבים ברחובות העיר מיד נופל האסימון שמדובר בעוד עיר באמצע המדינה. עיר שתושביה ישראלים, העברית שגורה בפיהם והכנסת האורחים היא חלק מתפיסת עולמם. ובדיוק כפי שאלפי ישראלים מסתובבים בנצרת מדי יום, אני מאמינה שבזכות עבודתה של עמותת "דרכים שלובות" גם סחנין יכולה להפוך לנקודת עצירה כשנוסעים צפונה ורוצים לאכול ממתקים שלא מן העולם הזה.  

לאתר עמותת דרכים שלובות - לחצו כאן 

לתיאום ארוחה אצל לוריס - 054-2501338

ואם אתם מסתובבים בסחנין ולא מוצאים את חנות הבקלוואות - 04-6744404 

ותודה ענקית לאלירן לוי, דובר גוגל, שבזכותו כל המפגש הזה קרה.