אז איפה באמת את אוכלת?

סיכום שנת 2014, חלק ב'

תקציר הפרקים הקודמים: על מנת להציג בפניכם את רשימת המסעדות שאני הכי אוהבת, רשימה אישית בהחלט, לא הייתי צריכה לעשות הרבה. פשוט פתחתי את פירוט האשראי שלי, שבו נחשפת האמת הפשוטה – אז איפה באמת אני אוכלת?

לסיפור המלא ולמחצית הראשונה של הרשימה – לינק לכתבה קודמת

והנה היא – המחצית השניה:

פרונטו

לא רק בגלל שהכי כיף לשוטט בשדרות רוטשילד ואז לסיים בקצה הדרומי שלהן, שטרם הולאם ע”י רשתות מלחיצות ולא תל אביביות בעליל. ולא רק בגלל שלפרונטו יש את צוות המטבח והפלור הכי מגניב ובועט בעיר. בעיקר כי פרנקל הורג אותי ברכות עם ידו העדינה והבוטחת, האוכל הבוגר וסופר טעים. לא סתם אני מציינת את הצוות של המקום – יש משמעות מאוד גדולה לעובדה שבפרונטו אין כמעט תחלופת עובדים, ושאותו הצוות עומד ערב אחר ערב ביחד במטבח, ונע בהרמוניה עד ליצירת אותה צלחת – שוב אותה תכונה כה נחשקת בעיניי: יציבות.

לא לוותר על: אם יש משהו עם ברווז או חזיר בתפריט – תזמינו. אם יש משהו עם ביצה בתפריט – תזמינו. אם במקרה השף החליט להחזיר לתפריט את הפסטה קרבונרה – תזמינו! אם יש גלידה – ברור שתזמינו. רגע, שכחתי פסטה? אז תבחרו אחת, לא משנה איזו, ותזמינו. בפעם האחרונה אכלתי כאן ריזוטו צדפות מושלם, נגיס ומתמסר כאחד, אולי הריזוטו הכי טוב שאכלתי אי פעם בארץ.

בתמונה: קלמרי מהים התיכון וקרם שורשים שחור, שתהיתי אם להגדיל ולתלות בתור פוסטר בפינת אוכל שלי.

שולחן

עומר מילר, שכרגע אני עצבנית עליו כי הוא טס לפריז ואני לא, הוא גם אחד השפים הבודדים שהשלימו עם העובדה שהקהל הישראלי חסר סבלנות וכל הזמן צריך ריגושים. כמויות הספיישלים בשולחן הן תופעה חסרת תקדים במסעדנות בעיר ולא כל שף יכול לעמוד בקצב הזה. אז נכון, הביצוע לא תמיד יהיה מושלם, אבל הוא כן יהיה מצוין ותמיד יהיה מעניין. אגב, עומר כל כך אוהב הרפתקאות, שאני מאמינה שאם תבואו אליו עם אישזהוא רעיון לערב מיוחד – הוא יהיה השף הראשון להרים את הכפפה. אז השנה אכלתי אצלו ארוחת לובסטרים (ארוחה שהתחילה מהודעה שכתבתי לו באינסטגרם “עומר תעשה לי לובסטר!”), אכלתי ארוחה איטלקית כשהוא חזר מאיטליה, וזכורה לי איזו ארוחה לא מתוכננת עם המון טונה טריה. רגע, וגם אחת עם טלה. תכלס, בכל פעם אכלתי מנות שונות לחלוטין, כי ככה זה עם עומר – הפרעת קשב קולינרית, פרועה אך מתוכננת היטב, שהמרוויחים הגדולים בה הם הישראלים חובבי הריגושים, שגודשים את המקום בכל יום מימות השבוע.

לא לוותר על: סוכריות דלעת. טרטר טונה. קינוח שולחן. תמונה עם השף.

בתמונה: אחד הלובסטרים (מתוך ארבעה) בארוחה בלתי נשכחת.

מיכאל

למרות שעה וחצי של נסיעה שמפרידות בינינו, אכלתי אצל מיכאל ארבע פעמים השנה (ועוד פעמיים לשם כתבות על המקום). בשלוש מהפעמים גם נסעתי וחזרתי באותו יום, כלומר תרמתי שלוש שעות מזמני על הכביש רק כדי לאכול את האוכל המופלא של מיכאל גרטופסקי. בעיניי, מיכאל מבשל היום את המטבח הכי ישראלי בארץ: טרואר אמיתי, עכואי גלילי, עם יתרון הקירבה לדייגים ולנשים המלקטות. מיכאל הוא שף שמחזיק את המחבתות ועושה סרביסים כמו טבח אמיתי. הוא שף שאתה יודע שנגע לך בצלחת ולא רק גיבש תפריט.

קבלו הימור שלי: מיכאל יהיה ההשראה לדור שלם של שפים, “מיכאל” תהיה ההשראה לדור שלם של מסעדות. בשנתיים הקרובות צפו לגל של שפים שחוזרים לבשל במקומות אינטימיים משלהם, גם מחוץ לעיר. ובמובן הזה, מיכאל היא הרבה יותר מעוד מסעדה. היא אבן דרך.

לא לוותר על: קשה להמליץ על מנה אחת, כיוון שהתפריט העונתי משתנה תדיר, אבל תמיד תהיה שם צלחת ירקות שוק שעברה מפגש אינטימי עם גריל פחמים, ותמיד תהיה שם פסטה תוצרת בית עם משהו שיצא מן הים. ותמיד יהיה שם נתח בשר שמיכאל נתן לו הרבה זמן בסיר. ועל זה אתם לא תוותרו.

הדסון

הבשר הכי טוב בתל אביב. בעצם לא: הבשר הכי טוב בארץ, ובחיתוך מקצועי לעילא. הנתחים המיוחדים מאוד מאוד יקרים, אבל אולי זו צריכה להיות הגישה: לצאת פחות למסעדות בשר, וכשיוצאים לאחת כזו – להפגיז, להשקיע בבשר משובח ולאכול את הטוב ביותר.

לא לוותר על: מסע בין נתחים. בכל ביקור להתנסות בנתח אחר מהחיתוכים המיוחדים למקום, עד שתמצאו את הסטייק המושלם עבורכם. עבורי, הסטייק המושלם הוא ה”לונג איילנד”, סינטה אחורית בשרנית אך רכה, שהביאה אותי לידי דמעות. או שתלכו כבר על ה”אנזל קאט” – לונג איילנד על העצם, חיתוך שהצעתי לשף והוא הרים את הכפפה, חתך וגם נתן לזה שם שנשמע לי מוכר. (שניה, הלכתי לעוף על עצמי, תכף אשוב)

בתמונה: המחצית השניה של “לונג איילנד”, בפעם הראשונה שאכלתי את הנתח, כי במחצית הראשונה לא הצלחתי לצלם מרוב הלם.

הוטל מונטיפיורי

מסעדת מלון מונטיפיורי היא בעיניי מהמסעדות הטובות בישראל, ושוב בגלל אותן סיבות שהופכות מסעדה לסיפור הצלחה – איכות ויציבות. כבר חמש שנים שאני פה, והאוכל זהה. שימו לב: לא “דומה” – זהה. אני אוהבת להגיע לכאן בשבת בבוקר, לשבת על הבר, לאכול את המקושקשת שלהם (אל תשאלו כמה שמנת מתוקה יש בפנים) עם ערימות של בייקון בצד, וגם סלמון מעושן באיכות נפלאה – על חלה, או בצלוחית בצד. ובכלל – כוסית של יין לבן ביום שבת ב-11 בבוקר זה אחד הדברים הכי חכמים שתעשו עבור עצמכם. הכוסית הזו לא תהפוך אתכם לשיכורים, היא פשוט תגרום לכל העולם להשמע ולהראות יותר מצחיק. באמצע השבוע, אם שפר מזלי ויש לי פגישת צהריים, אני אקיים אותה פה (וידוי: פגישה בהוטל היא תמיד הסכם שבשתיקה – מסכמים ש”קופצים להוטל לקטנה” ויודעים שלא יודעים איך זה ייגמר). ואם בא לי חצי שעה של זמן איכות עם עצמי לבדי – זה יהיה המקום הנבחר. אני אשב פה, עם כוס שבלי וחצי מנה של קריספי צ’יקן, אתבונן, אקשקש עם הברמנים, אלמד מכל צעד של כל מלצרית ואגיע שוב למסקנה שהדבר היחיד שחסר פה זה ספר הדרכה לכל מי שחושב לפתוח מסעדה בחייו: ככה עושים את זה נכון.

לא לוותר על: קריספי צ’יקן, סלט גבינת עיזים חמה. נאמס. צלע חזיר עם גבינת מנצ’גו.

בתמונה: קריספי צ’יקן קטן וממזר.

רוסטיקו בזל

יאללה, עד לכאן אני רואה את הגבה שלכם מונפת. אבל רוסטיקו בזל היא הטראטוריה הכי קרובה אלי הביתה, מרחק שישים צעדים אם תתעקשו, ובכל פעם שאין לי כח לבשל, ובכל פעם שאור משתוקק ללזניה, אני מתקשרת אליהם, ויורדת אחרי 8 דקות לקחת את הטייק אווי הכי מהיר שיש. האוכל טרי, נקי, פשוט, מסעדה שכונתית אמיתית. ואתם יודעים מה? יש שם כמה מנות ממש טובות ואפס (אפס!) פלצנות.

לא לוותר על: לינגוויני טונה – פסטה ארוכה עם המון לימון, שום, צ’ילי ופטרוזיליה, שבשניה האחרונה להכנתה זורקים פנימה נתחים נאים של טונה טריה. קצוות הטונה מתבשלים מחום הפסטה, אך התוך נותר נא לגמרי. אחת הפסטות הטעימות בתל אביב.

בתמונה: אין תמונה. עברתי על כל האינסטגרם שלי, על כל התמונות במחשב, באייפון ארבע ובאייפון החדש, ומסתבר שבשלוש שנים שאני אוכלת במקום, לא טרחתי לשלוף מצלמה. אין, אני בחורה לא רצינית.

ברטי

אחרונה אך מאוד חביבה, נכנסת לרשימה מסעדה שהיא לא רק שלי – היא שלי ושל עמרי. כשהכרנו, הוא סיפר לי כמעט בלחישה שזו המסעדה שהוא הכי אוהב, ואני מצידי נשמתי לרווחה כשהבנתי שיש כאן בחור שמבין באוכל. ברטי תמיד נעימה, נונשלנטית, מחברת חומרי גלם בחיבורים לא צפויים (לא מכירה עוד מקום שמצליח לשלב דגים ופירות ים עם גבינות בכזו טבעיות), מתפתחת ללא הרף ובעיקר מרגישה כמו מסעדה שצריכה להשאר פה עוד שנים רבות.

לא לוותר על: כל מנה שמכילה דגים נאים. בורקס עם גבינת טולום ותרד טורקי. המלבי הכי טוב בעיר.

בתמונה: לחי עגל על מלאווח ולבנה עיזים. לא בתמונה: המיטה שצריכה להגיע מיד אחרי שמסיימים את המנה הסופר-חורפית וטעימה הזו.

עד כאן פרק המסעדות שאני אוהבת במיוחד. היו שלום, וקבלו סנט הונורה של הוטל מונטיפיורי לקינוח.