אז איפה באמת את אוכלת?

סיכום שנת 2014, חלק א'

אז נכון, כבר כתבתי וכבר קראתם את סיכום שנת 2013 שלי, ושמונה עמודים צפופים במגזין “על השולחן” הם ללא ספק סיכום ראוי ומספק של השנה שהיתה. אבל זה כל הכיף בבלוג – בא לי, ברגע זה, לכתוב סיכום קצת אחר, ואף אחד לא יוכל לעצור אותי!

חלק מהעניין של להיות עתונאי אוכל, זה לאכול בכל המקומות החדשים שנפתחו, ובמקביל, לבקר במרווחים סבירים בכל המסעדות נותנות הטון בסצנה הקולינרית. הרי עתונאי לא באמת יכול לכתוב בצורה ראויה על מסעדה אסיאתית שנפתחה, אם לא ביקר בכל השאר, כי רק אז הוא מבין לאיזו רובריקה נופלת המסעדה החדשה. עתונאי לא יכול לסגור כתבה על סצנת הקוקטיילים הרוחשת בתל אביב, אם לא בילה בכל ברי הקוקטיילים שנפתחו בעיר, והוא מבין את המשקל הסגולי של כל מקום ואת ההבדלים (הדקים או התהומיים) בין המקומות. ואיך יבחר כתב אוכל את המסעדות הכי טובות לשנה מסוימת אם אינו מכיר את כל המועמדות? אז כן, קורה לא מעט שאני הולכת לאכול במסעדה כחלק מ”דרישות התפקיד” – כי אני פשוט צריכה (ואף חייבת) – כי לא הייתי בה הרבה זמן / כי חלו שינויים בתפריט / כי נכנס תפריט יין חדש / כי העורכת שלחה אותי. המון סיבות. לא תמיד הסיבה היא שאני באמת רוצה.

אבל כשאני עוזבת לשניה את המקלדת, ואת תפקידי כעיתונאית, וחושבת מה ב-א-מ-ת בא לי לאכול, אז, הו אז, אני מגיעה לסיכום השנתי הפרטי שלי. המסעדות שאני בוחרת לאכול בהן בזמני הפרטי, המסעדות אליהן אני שולחת את כל מי ששולח לי אסאמאס “איפה אוכלים??” הן, למעשה, סיכום השנה הכי מדויק שלי.

אוקיי. אז… איפה באמת אני אוכלת? כדי לכתוב את הפוסט הזה, לא הייתי צריכה להפעיל את המוח או את הזכרון – פתחתי את פירוט האשראי שלי, ובדקתי איפה שלפתי את הכרטיס הכסוף השחוק שלי לאורך השנה. ככה פשוט. אז הנה היא, רשימת המקומות שבזכותם, סליחה – בגללם, אני לא יכולה לקנות דירה.

טאיזו. כי אי אפשר לסכם את השנה בלי המילה הזו.

הסנסציה של יובל בן נריה מצליחה לרגש אותי בכל ביקור מחדש. לא משנה באילו מנות אני בוחרת – מנה אחר מנה יובל פוגע בינגו. אכלתי בטאיזו הן את תפריטי העיסקית והן את תפריטי הערב – החל מתקופת ההרצה (ערב שגרם לי לדבר על המסעדה הזו בעיניים נוצצות לאורך כמה שבועות, זה ערב שראיתי בו את האור, נשבעת), דרך הדייט השלישי עם עמרי ודרך ארוחות עיסקיות “כי אם כבר צריך לדבר על אוכל, שיהיה לנו טעים בזמן הראיון.” אם שלחתם לי אסאמאס “לאן לקחת את הבעל ליומולדת” – סביר להניח ששלחתי אתכם לפה. סביר גם להניח שהפניתי אתכם לשבת על הבר, אסרתי עליכם, לפחות בביקור הראשון, לזרום עם ההמלצות של הברמנים והכרחתי אתכם לבחור לבד, כי יש במסעדה הזו משמעות לאינטואיציה שלכם. בחודשיים האחרונים גם שלחתי אתכם למסור ד”ש ליונתן, מנהל הבר הג’ינג’י, שעושה עבודה מצוינת בשירות ליושבים על הבר (שרק שם אני יושבת!)

לא לוותר על: המולים. ברוסקטה כבד עגל חלב. קונוס טרטר דגי ים ובעצם עוד מיליון מנות אחרות.

ועוד משהו: הערב האסיאתי-איטלקי שיובל בן נריה בישל עם שף דיויד פרנקל, היה אחד החיבורים המרגשים של השנה. זה מאוד קשה למסעדה לייצר תפריט חדש לגמרי לערב אחד בלבד, ועוד יותר קשה לקחת שני מטבחים כל כך שונים ולהצליח לחבר ביניהם בכל מנה ומנה (וכאן, בכל מנה, חוויתי גם את איטליה וגם את אסיה. לא היו מנות שהפגינו נאמנות רק ליבשת אחת). אם יש לשניים האלה שכל, הם ימשיכו לפתח את החיבור ביניהם. זה היה אחד הערבים המרתקים, המלמדים והאינטליגנטים שהוגשו אי פעם בצלחת בעיר הזו, וכולי תקווה שהשניים יעשו עם זה משהו.

בתמונה: קונוס טרטר דג ים, שניה לפני שטעמתי אותו לראשונה (או יותר נכון: שניה לפני שהבנתי שזה הביס הכי טעים שאכלתי השנה ולכן כדאי להשקיע בתמונה)

האחים

המנצחת הגדולה של התחרות הפרטית שלי. מה עוד לא נאמר ומה עוד לא כתבתי על השיפודיה האורבנית של האחים דוקטור. אוטוטו תתחילו לחשוב שאני מקבלת אחוזים מהמקום (ואני לא). אני פשוט נהנית מאוכל טרי, ישראלי, משיפודים טעימים ומיציאות של שף שפתח שיפודיה. האלכוהול במחירים האטרקטיבים הוא רק סיבה נוספת להגיע. אני פוקדת את המסעדה בערב פנוי עם חברים, כשלעמרי ולי אין אוכל בבית, כשאני מארחת ואין לי כח לבשל יותר מדי אז (אני עושה מהם השלמות של סלטים), וכשהשף אסף דוקטור עושה ספיישל ושולח לי תמונה לווטסאפ, כי הוא יודע שאין סיכוי שאצליח לעמוד בפני צלע מעשנת.

לא לוותר על: סלט קישואים חיים. ארטישוקים בלבנה. סלט עשבי תיבול. בצל ירוק על האש. וכמובן הנקניקיה תוצרת בית, עם מנצ’גו ועגבניות מיובשות. ואם יש במקרה בתפריט איזשהוא חלק פנים – לכו על זה. השף אוהב אותם אהבת נפש, ויודע מה לעשות איתם.

בתמונה: סלטים של האחים, כפי שסידרתי אותם לגמרי לבד בצלחות יפות, הגשתי לאורחים וכמעט כמעט שלא סיפרתי להם שלא אני הכנתי.

הבסטה

לכתוב את המילה “הבסטה” ולדעת שאני פורשת סדין אדום בפני כל המבקרים והמצקצקים. נכון, אמרתם לי כבר מיליון פעם ש”מאיפה יש להם את התעוזה לגבות כל כך הרבה כסף על כסאות רעועים עם נוף לשוק??” ואמרתם לי מיליון פעם “מה היה קורה אם הם היו מורידים את המחירים ב15 אחוז??”, אבל עוד לא פגשתי אף אחד שהצליח להגיד את זה בעודו אוכל “קצת שכל על שלישיית ברוסקטות” – מנת המוח הטובה בעיר, שמוכיחה שמוח לא צריך כלום חוץ מעצמו (וקצת לחם, כי לא מנומס להחזיק אותו בידיים). אני מודה: גם לי יקר פה, גם אני לפעמים מתרגזת. פעמים רבות אני באה רק לכוסית ונשנוש, מאותן סיבות שציינתם, אבל כמות הידע והתשוקה שמוגשות לי פה בצלחת הן נכס שקשה לתמחר.

לא לוותר על: שלישיית ברוסקטות מהים, קבב לוקוס, וכל בורקס שג’וניור מחליט לרדד ולאפות. וכמובן ימי שישי של האויסטרים, לחובבי הז’אנר.

בתמונה: קצת שכל על שלישיית ברוסקטות. ולק שחור שצריך תיקון דחוף.

הויין בר

מאז החליף בעלים ועבר לידיו של השף עומר בן גל (אקס “ליליות”), הויין בר (בצומת הרחובות נחלת בנימין ומונטיפיורי) הפך לאחת האופציות המועדפות עלי כשבא לי כוס יין טוב עם צלחת או שתיים טעימות ליד. כן, קצת כמו הבסטה. מקום נפלא לזוג שרוצה אינטימיות ומחפש אוכל אמיתי שלא עושה מעצמו עניין. כמה העיר הזו זקוקה למקומות שכאלו! ותודה לאיש היין אבירם כץ על תפריט יין מושלם.

לא לוותר על: הפטה דה קמפן. על מנת התמנונים. ואם הטבח אומר לכם שהגיע הבוקר דג מדהים – אתם מתבקשים לזרום ולהזמין אותו.

בתמונה: פטה דה קמפן עם תאורה מושלמת.

טוטו

כשאני רוצה שיהיה לי טעים ואין לי כוח לנסיונות. כשאני מחפשת אוכל יצרי ואין לי כח לשטויות. כשאני רוצה אוכל אמיתי ואין לי כח לעלי מיקרו או לטמטום התורן שמקשט כל מנה בעיר ובעיקר כשבא לי מקצוענות נטולת פשרות – טוטו תמיד תהיה האופציה. השנה אכלתי בה פחות, כי תמיד צצה לי ברגע האחרון איזו פגישת עבודה מחרבת תכניות, אבל עובדתית, ביום שאחותי ילדה, והייתי צריכה אוכל טעים, מנחם ושיפנק לי את הצורה – הגעתי לבדי לבר של טוטו, ומשם נתתי להם להחליט מה קורה איתי.

לא לוותר על: נו באמת, זו טוטו. רשימת ה”אל תוותרו” היא כאורך התפריט. ובכל זאת, אם אינכם מכירים את מנת הרביולי גבינות ברוטב עגבניות או את הקריסטלים עם ויניגרטים ממזרח ומערב – סורו למשרדו של ירון שלו ותקנו את העוול. אה, ואם אתם זוג – שבו על הבר. רק על הבר. זו טוטו האמיתית.

בתמונה: לוקוס בחמאת עגבניות. ספיישל די קבוע ודי מושלם בטוטו.

ומחר (בלי נדר) – חלק שני של המסעדות האהובות. ואז תגיע רשימת הברים. ובתי הקפה. וחנויות האוכל. כי אומרים שזה אינטרנט פה, ושכתבה של מעל 1000 מילה זו הגזמה פראית. ביוש.