חיפה חיפה, עיר עם עתיד (אלא אם כן את פרה)

כבר חצי שנה שאני שומעת רחשים על מסעדת הבשרים “אנגוס”.

בעקרון, נדרשות בערך ארבע שניות לשכנע אותי ללכת לאכול בשר, אבל הכללים משתנים כשהוייז שולח אותי לחיפה. משום מה יותר קל לי להסיע את האוטו שלי עד לגבול הצפון הירוק מאשר להתבלבל בעיקולי ההר של עיר הנמל.

אבל רחש ועוד רחש ולאט לאט הבנתי שיש סיבה להכנס למכונית: מסעדת בשרים שהחליטה לא להסתפק בגרילמן, וצרפה לשורותיה שף, נבות שלח, שעבד במשך שנים ארוכות בשורת המסעדות של האחים ירזין (מוזס, זוזוברה, קפה איטליה וכמובן צ’ימיצ’נגה הי”ד). בקיצור, הסקרנות פעפעה והמכונית הותנעה. ע’ ואני נוסעים לחיפה.

רוצים את השורה התחתונה? סבבה: כנסו גם אתם לאוטו. עכשיו. מדובר באחת מארוחות הבשרים הטובות שאכלתי בשנים האחרונות, ובמחירים כל כך שפויים, שרק שני שגעונות יכולים להסבירם: 1. בעל הבית באמת השתגע. 2. בעל הבית מגדל את העדרים שלו לעצמו, ובכך חוסך לנו את פערי התיווך.

במקרה של אנגוס שתי התשובות נכונות: בעל הבית הוא דור שני למשפחת הקצבים דבאח, והעובדה שהבשר – עגלות וטלאים – נשלט משלב הגידול, דרך השחיטה, דרך היישון ועד הגעתו לצלחת, מתבטאת גם באיכות וכאמור גם במחיר. היו רגעים שהמחירים אפילו נשמעו לי נמוכים מדי, זולים בצורה מחשידה. אבל החלטתי להפסיק לחפש מתחת לבלטות ופשוט ליהנות.

מראש ידענו שנחלוק את המנה הזוגית, כך שהתפרענו בראשונות והזמנו כמעט יותר מדי. “כמעט” – בגלל שבסופו של דבר חיסלנו הכל, תוך ויתור על הלחם. ו”כמעט” – בגלל שבמחירים כאלה מותר ואף חובה להגזים.

הקטגוריה הראשונה בתפריט נקראת “אנגוסונים”, ומדובר למעשה במזטים של בשר, במחיר של 7 שקלים למזט. לא, לא מדובר בפלטת סלטים מזן החומוס-טחינה-כרוב אדום-תירס מקופסא, אלא בדליקטסנים קטנים ומענגים של בשר: פילה בקר כבוש על סלט עגבניות שרי. סינטה צרובה (בדיוק רב!) על כרוב מדורה. “סלט איולי תפוחי אדמה ובשרים” הוא שם המזט שכלל נתחים דקים של אסאדו על סלט איולי, שחתיכות של בצל מאודה הקפיצו אותו לליגת העל של סלטי תפוח האדמה. הזמנו גם טרטר גלילי, מעין וריאציה מצוינת של ה”קובה ניא”, והזמנו גם מנה שנשמעת מטופשת (פיצוחי שווארמה?!) ונראית לגמרי זרחנית בשל האיולי כורכום שהוזלף מלמעלה, ובאמת היתה החוליה החלשה בארוחה. אנגוסון של חציל בטחינה ובשר, קלאסיקה שכבר הפכה לקלישאה, היה טעים ונעים. עד כאן אנחנו מדברים על שש מנות פתיחה והחשבון עומד על 30 שקלים.

מקטגוריית הראשונות הזמנו שלוש מנות נוספות: שקדי עגל על סלט עדשים ולימון כבוש, מח עצם עם בצל מאודה וסלסת עשבים ירוקה ו”מינוט סטייק”. נתחיל בשקדים: עם כל הכבוד לבישול הצרפתי ולטכניקות הבישול בוואקום – הדרך הכי נכונה להתיחס לשקדים היא פשוט להניח אותם על גריל פחמים, וזה מה שעושים כאן. התוצאה? מנת השקדים של אנגוס היתה מנת השקדים הכי טובה שאכלתי בארץ. נקודה. פריכים ומתפצחים מבחוץ, נימוחים וורדרדים מבפנים. מתחתיהם סלט עדשים שחורות עם כוסברה, לימון כבוש וגם הרבה בשר לימון שנחרך על הפלנצ’ה. 32 שקלים עולה התענוג הזה. והמחיר? כרגיל, שערוריה: בתל אביב הייתם משלמים על אותה מנה באיזור ה-70-80 שקלים.

מנת מח העצם (18 ש"ח) קיבלה מחמאות מהבחור שמולי. אני נזהרת מאכילת מח עצם למנה ראשונה. זה מרפד לי את הקיבה ואח”כ אני לא מצליחה לאכול כלום, אבל ע’ גמע את מח העצם בתאווה ששמורה רק לאנשים שטרם עשו בדיקת כולסטרול בחיים.

מנת ה”מינוט סטייק”, שהולכת והופכת יותר ויותר פופולרית בארץ עלתה 33 ש"ח, הוכנה כאן מנתח הפיקניה (שפיץ צ’ך) והיתה מצוינת. באמת הגיע הזמן שנאכל בארץ את הפיקניה, נתח עסיסי ובעל טעם בשרי עמוק, שהברזילאים גילו כבר מזמן.

שניה לפני העיקריות שלחו לנו מהמטבח מנה של “גבינת פטה וירקות שוק בגריל”. מסרו לנו שזו אחת המנות האהובות בתפריט, אבל דווקא ממנה מאוד לא נהנינו – אולי זו רק אני, אבל אני לא רואה סיבה לשלוח גבינה לחימום, אם הוא לא גורם לה להתמוסס על הלשון בצורה נעימה ומלטפת, אלא רק משנה לה את הטמפרטורה.

לעיקרית לקחנו 800 גרם של סטייק משותף – “טומהוק” – על פי התפריט מדובר על פריים ריב (כלומר שתי הצלעות האחוריות של שדרת האנטרקוט), אולם הרשו לי להניח שהטעות לא אצלי, ושמדובר בכלל בריב איי (שתי הצלעות הקדמיות של האנטרקוט), שנוקו מחגורת השומן ההיקפית ועדיין הושארו מחוברות לעצם. ה”טומהוק”, סטייק שמזכיר בצורתו את הגרזן האינדיאני, הוא צורת חיתוך ספציפית שמפורסמת בעולם כולו, וחשוב שדווקא במסעדת בשר יידעו את הפרטים הללו.

אז אחרי כל ההקדמה הזו – איך היה הסטייק? מרהיב. מושלם. הוא היה מספיק רך כדי לענג את ע’, ומספיק נגיס ולעיס כדי לענג אותי. המחיר, נדבר עליו שוב – 28 שקלים ל-100 גרם, כלומר על סטייק זוגי של 800 גרם שילמנו 224 שקלים. במונחים של מסעדות הבשר של ימינו מדובר בבדיחה.

כבר הבנתם שניסינו לאכול את כל התפריט, אז הוספנו לצד הסטייק גם סיח (שיפוד) של שדרה ב-17 ₪ (הללויה! מקום שמגיש לי שידרה! וכן, מדובר על אכילת מערכת העצבים של הפרה. מאוד מרגיע) וגם סיח של טלה (29 ש"ח). התאפקנו לא להזמין שיפוד שומן, אבל שמחנו לגלות איפה נוכל לחסום את ורידינו לכשנבחר בכך. שני השיפודים, אגב, היו מושלמים.

ההערה היחידה והגדולה שלי על אנגוס היא ניסוח התפריט. תמו הימים שבהם בא לי להתקל במושג ”ירקות שוק”. מה פתאום ירקות שוק? איזה שוק? מה שוק? אלו ירקות מהשליח של החברה הסיטונאית שאתם עובדים איתה, וכולנו יודעים את זה. תמה גם סבלנותי למנות שמקבלות סופרלטיבים בתפריט – “מח עצם נימוח”, “מעדן פטריות חמות”, “למבינים בלבד”. תנו לי לשפוט אם זה מעדן ואם זה נימוח. וחוץ מזה – אם רק חלק מהמנות מקבלות מחמאות בתפריט, מה זה אומר על כל אלו שלא? בקיצור בכיף שלי הייתי מנסחת להם את התפריט מחדש כך שירגיש פחות סחבקי. אנגוס ראויה לתפריט שמנוסח היטב.

כנאפה ענקית (18 ש"ח), שמספיקה בכיף גם לשלישיה, חתמה את אחת הארוחות הכי משתלמות ומצוינות של העת האחרונה. כן, גם אם מוסיפים לחשבון הסופי את הדלק מתל אביב.

אנגוס - רח' המגינים 27, עיר תחתית, חיפה. 04-8626603.

(ספטמבר 2013)