היי, מצאתי עוד מסעדה טובה בירושלים!

אם יש משהו שמאפיין את היחסים שלי עם ירושלים, זה חוסר התמצאות מביך בשכונותיה וכבישיה, ותלות מוחלטת בתכנת הוויז. אם יש משהו נוסף שמאפיין את היחסים הללו, הוא שהוייז תמיד מתאבד לי בכניסה לעיר, או מקסימום באחת המנהרות, ומותיר אותי חשופה, פגיעה, ובעיקר נטולת מקומות לאכול בהם טוב. המאזדה שלי יודעת לנסוע רק עד מחניודה וסטקיית חצות, ואלו מקומות מצוינים, אבל הלו, אפשר פעם אחת לאכול במקום אחר?!

אז בפעם האחרונה שנקלעתי לירושלים, הקדמתי תרופה לרעב והצטיידתי בעמרי, שאת התואר שלו בקומפוזיציה עשה בעיר הקודש, והוא ניווט אותנו בבטחה למשכנות שאננים, למסעדת טורו. שמעתי שיש שם ארוחה עיסקית ונוף קסום, והתאים לנו לסיים את הסידורים שלנו בעיר בארוחה סמי-רומנטית ובעיקר בלי פשיטת רגל.

אז הגענו. התיישבנו. נשמנו ורשמנו לפנינו: הנוף (לעיר העתיקה) באמת יפה, המזגן פועל כמו שצריך (כן, גם בירושלים צריך מזגן בסופו של אוגוסט), ושיטת העיסקית של טורו מצאה חן בעיניינו: לא מדובר בעיסקית בעלת מחיר אחיד ומנות פשוטות יותר מאלו של הערב, אלא בתפריט שכמעט זהה לזה של הערב, שמוגש במחירים שפויים יותר. בחישוב גס תוכלו לאכול כאן את אותה הארוחה שתאכלו בחשכה, ולשלם כ-25-35% פחות.

אני יודעת שבשלב הזה יהיו קוראים שיתקוממו, ויאמרו שאם מסעדה יכולה להגיש מנה ב-70 שקלים בצהריים, אין סיבה להגיש אותה ב-100 שקלים בערב. אני ממש מוכנה נפשית לטוקבקים הזועמים. אבל, אני נאלצת להודות שבמקרה הזה אני בצד של המסעדנים. יש הרבה מאוד שיקולים (מתישים) למה האוכל בארוחה עסקית זול יותר מזה של הערב, והשורה התחתונה היא שאם נדרוש מהמסעדות ליישר קו בין מחירי הצהריים והערב, רובן יוותרו על פתיחת המקום לסרביס צהריים. אז אני מאלה שמוכנים לנשום עמוק ולשלם מחירים שונים, בשעות שונות, על אותו האוכל בדיוק.

אז לענייננו: איך היה האוכל? קודם כל – היה הרבה אוכל. המנות בטורו גדולות, ולא בטוח שזוג רעב צריך להגזים כמונו. שנית, טורו היא מסעדה כשרה, ולכן אך הגיוני שהתפריט מציג בעיקר מנות ים תיכוניות, כאלו שמסוגלות לוותר על שמנת, חמאה וחברותיהן.

קציצות פראסה (32 ש"ח) היו מהזן הרך מאוד. זו לא היתה מנה בולגרית אסלית, והקציצות הזכירו יותר חטיפי כרישה מטוגנים, כמעט פלאפל כרישה, אבל הרוטב בו השתכשכו - איולי חרדל, וגם מלא ירוקים קצוצים (שמיר, פטרוזיליה ובצל ירוק) - הקפיצו את הסיפור למנה כיפית מאוד.

מנת הכבד הקצוץ (34 ש"ח) היתה בעיניי הטובה בארוחה – הכבד עצמו היה בדיוק בתפר שבין טעם בשרי עמוק לקרמיות מעודנת, והוא הוגש עם שלוש אופציות בצליות: קרם בצל, בצל מטוגן, ובצד נחה תלולית של בצל סגול טרי קצוץ. אני אוהבת לשחק עם האוכל, והיה לי כיף שבכל ביס יכולתי להוסיף בצליות בטקסטורה קצת אחרת.

מתפריט הערב הזמנו מנה של טרטר סלמון (58 ש"ח) – קוביות קטנות של דג נא, מעורבות עם סלק, בצל, מלפפון, צנוניות, צ’ילי ואטריות היג’יקי. הסלט עצמו היה טעים, עדין ואסיאתי, אבל קוביות הדג הלכו לאיבוד בתוך כל חגיגת הצבעים ומשחקי הפריכויות. לא יאומן, אבל יש מצב שהייתי מוותרת על הדג והופכת את המנה הזו לגן עדן לטבעונים.

לעיקריות עמרי בחר סינייה (68 ש"ח) – בשר טלה קצוץ שהיה פזור לו בקסולה, מעליו טחינה, ובין פירוריו משובצים תפוחי אדמה מטוגנים, פיסות לימון כבוש, עגבניות צלויות, בצל טרי וכוסברה. כל ביס קצת אחר. הוא הכי אהב את הביסים עם העגבניות, אני אהבתי את אלו עם הלימון הכבוש, אבל הכי אהבתי לראות שטעים לו.

אני החלטתי להיות קצת מרושעת, ולחפש בתפריט את המנה שהכי מסובך להכין במגבלות הכשרות, והעין קלטה “ניוקי פילה בקר בציר פורצ’יני” (89 ש"ח). תודו שזו רשעות לשמה: פילה הבקר חייב להיות מוכשר, הניוקי עצמו ידוע כחובב חלב וגבינות, קרם פורצ’יני זה משהו שמתחנן לחמאה, ובאופן כללי כל המנה הזו דורשת פרמזן מלמעלה. אז דווקא בגלל זה הזמנתי אותה. ובכן: מדובר במנה חביבה מאוד. הניוקי אווריריים ולא כבדים, פילה הבקר הצליח להשאר רך ואדמדם, וגם קרם הפורצ’יני היה מוצלח. ברור שקוביית חמאה היתה משדרגת את המנה, אבל ידעתי את זה עוד לפני שהזמנתי את המנה. ההערה היחידה שלי היא שפטריות השמפיניון שבמנה לא מספיק “מפוארות” ומרשימות כמו שאר מרכיביה, וקצת מוזילות את המנה. הייתי מוותרת עליהן או מחליפה אותן בפטריות מלך היער, שמדברות שפה טיפה יותר גבוהה.

פנקוטה קטנה וטובה (והיי, היא פרווה!) ושתי כוסות אספרסו חתמו ארוחה עסקית נעימה, טעימה ומאוד הוגנת, ושלחו אותי לכתוב לכם שבפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם בירושלים בשעת צהריים לוהטת, טורו היא עוד אופציה שאתם צריכים לזכור.

Touro, ש.א. נכון 2 , משכנות שאננים, ירושלים. 052-4568999

(ספטמבר 2013)