סולה! או: חמישים גוונים של איפוק

סולה נסגרה בשנת 2015. עצוב. 

אמש, אחרי חודשים של משפטים כמו “אני חייבת להגיע סוף כל סוף ליפו ולבדוק את האיטלקיה הזו ששמעתי שהיא משהו משהו”, הכוכבים הסתדרו מצוין, ואכן הגעתי.

ואו! אילו פסטות מעולות מכינים שם בסולה!

אבל נתחיל מההתחלה: אורלי ואני רק רצינו לנשנש משהו קטן עם כוס יין טוב ליד. חצינו את שוק הפשפשים, על שלל מסעדותיו, המולותיו, מדרכותיו ויושבי שולחנותיו, והגענו לסולה, הממוקמת בקצה השוק, שקטה ומאופקת, כמסמלת שהיא קצת אחרת: חשוכה, רומנטית, לא טרנדית, מזכירה בקשתות האבן שלה את “יועזר” הי”ד יותר מאשר את מסעדות השוק העולזות, וטוב שכך.

התפריט של סולה מורכב מ-12 מנות בלבד, כולן בגודל שבין ראשונה לעיקרית, מה שאיפשר לנו להזמין לכל אחת כוס שרדונה איטלקי, מנת סלט ו-2 מנות פסטה, ולדעת שנגמור את הערב קלילות.

אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד: זה נגמר בעוד שתי מנות פסטה (ועוד בקבוק יין, אבל את זה באמת מי סופר…), כי לא רצינו שהטוב הזה ייגמר. 

זה מה שאכלנו:

אינסלאטה די טאלג’יו (46 ש"ח) – גבינת טאלג’יו עם עלי חסת סלנובה ובלסמי מיושן מאוד – פרוסה יפה של הגבינה הצפון איטלקית, ממשפחת גבינות העובש הלבן (אחות לברי והקממבר הצרפתיות), שלכל אורכה נמשך פס של סירופ בלסמי, ולידה ערימת עלי חסה, מתובלת אך במלח. הדרך הכי מענגת לאכול את המנה הזו היא בידיים – חתיכה מהגבינה, עטופה בעלה החסה המשיי והרך, ושלוק מהיין. זו מנה שכל כולה חומרי גלם, שלא הפריעו להם להיות כפי שהם, וגם את זה צריך לדעת לעשות. 

קאפלטי די פאנוקיה – רביולי ממולא קרם תירס ומסקרפונה בחמאה, טימין, מעט שמן כמהין ופרמזן (68 ש"ח) – מנה עדינה וכה מאופקת. מיכל ברמן השפית כל כך עדינה, אפילו בכמויות הפרמזן שהיא זורה על המנה, שהאינסטינקט הישראלי הראשוני שלי היה לבקש מהמלצר תוספת גבינה. שניה של איפוק (מבחינתי) גרמה לי לחשוב שאולי אני צריכה לסמוך כאן על השפית, ולראות מה קורה בפה. שמחה שהתאפקתי. היה לא פחות ממושלם.

במנה השלישית – לזניה – כבר הבנתי שמארוחת יום שישי התמימה שלי הולך לצאת פוסט נלהב, ושהמילה הכי נפוצה בטקסט תהיה “איפוק” (אבל לא שלי, לי מותר להתלהב חופשי). איזו לזניה! שירה צרופה: דפי פסטה טריה וביניהם ראגו זנב שור, פרמזן ואולי אולי גם נגיעות בשמל, שיצרו את הלזניה הכי קלילה והכי טובה שאכלתי בשנים האחרונות. ישר נכנסה לרשימת המנות שאתם חייבים לנסות. מזל שהזמנו רק חצי מנה מהיצירה הזו (49 ש"ח), כי רק בזכות כך יכולנו לחוות עוד שתי פסטות נוספות:

טאליאטלה ראגו – רצועות פסטה טריה, ראגו של בקר, עגל וחזיר, רוזמרין ופרמזן (72 ש"ח) – היתה מנה נוספת מצוינת, אך פחות טובה מהשאר. זו גם המנה שבה בלטה הבעיה העיקרית ב”סולה” – גודל המנות. בכל זאת, לאדם שמזמין במסעדה טאליאטלה ראגו יש ציפיה לשבוע מהמנה הכבדה והמנחמת, ואני בספק אם אדם רעב יוכל להסתפק בה. אם כל מנה במסעדה תגדל ב-15%, גם אחרון הציניקנים יודה שיש כאן תמורה מלאה לכסף.

רעבות לעוד שיא בארוחה, הזמנו את הקסונזיי – כיסוני פסטה ממולאים סלק, בחמאה מזוקקת, פרג ופרמזן (56 ש"ח) – ואכן היה פה שיא נוסף. הסלק היה כמעט מתוק, החמאה עטפה אותו והחליקה אותו בגרון והפרג הונח ב(שיט, אני שוב הולכת להשתמש במילה הזו) איפוק, כך שמצד אחד היתה נגיעת קרנצ’יות במנה, אבל מצד שני היא לא הפריעה להרמוניה הרכה והמתקתקה של הכיסונים הבוהקים בסגול. אני לא יודעת על מה ברמן חשבה כשיצרה את המנה הזו, אבל יש לי תחושה שהיא יצרה פרשנות אישית ל”סוכריות דלעת ואמרטי” – אותה מנת פסטה מפורסמת ומתקתקה, שמכילה גם עוגיות שקדים סיציליאניות, שתמיד מתעתעת בין המתוק למלוח.

אפרופו מתוק – הקינוח, עוגת שוקולד ואגוזי לוז, לא התקרב לרמת האוכל. אם הייתי יודעת את זה, הייתי סוגרת את הפינה עם מנת הפסטה היחידה שלא הזמנו – ריגטוני עם כתף חזיר צלויה וקרם גבינת עיזים, שעשתה לי עיניים מהתפריט מהרגע הראשון, אבל נו, צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה.

אז בפעם הבאה שלי בסולה, שתגיע לדעתי מהר מאוד, אקדיש זמן לריגטוני וגם למנות הבשר שבתפריט – כבדי עוף על פולנטה, נתח קצבים ופורקטה (בטן חזיר בצליה ארוכה). אתמול לא יכולתי להתפנות לבשר. אתמול היתה זו אורגיה לא צפויה של פסטות. אבל אתם יודעים מה? לא יפה לקרוא למה שקרה שם אורגיה. כי היו שם רגשות. היתה שם אפילו אהבה.

על החשבון: 350 ₪ לזוג, לא כולל היין. לא זול. בהחלט לא זול. אבל טעייייייים.

סולה, בית אשל 31, יפו. 03-5499626.