מלגו ומלבר, שנה אחרי...

בעצם, מעטות הן המסעדות שנפתחות כשהכל מגובש - לשם כך נדרשים חודשים של נסיונות, התאמות לחיך הישראלי או לקהל היעד הספציפי, והנסיונות האלה עולים המון המון כסף. המון כסף על חומרי גלם ועל זמן עבודה של שף וטבחים כשהקופה הרושמת עוד לא קיימת.
רוב המסעדות הן עסקים קטנים, ולא תמיד יש מאחוריהן משקיע שיכול לממן את תקופת הנסיונות האלה, אז כן, לפעמים הנסיונות האלה מתבצעים בזמן אמת, עלינו: מציאת ספקים נכונים, בניית צוות מתאים, וכל זאת תחת סרביסים עמוסים ולקוחות מצפים.
אז כשנפתחת מגה-מסעדה עם משקיע רציני (כמו דיינינגס החדשה והמשובחת) זכותנו לצפות שהמוצר יהיה שלם מהרגע הראשון, אבל בשם ההבנה שלעסק קטן לא תמיד יש את ההון הזה, ובשם השאיפה שיהיו פה מסעדות טובות, אני אישית מסכימה לספוג תהיות של תחילת הדרך. לעולם לא אשפוט מסעדה על סמך החודש-חודשיים הראשונים, ותמיד אתן עוד צ׳אנס. תמיד. ככה הרי הרווחנו את וניה המצוינת בחיפה, ככה הויין בר הגיעה לשיאה תוך כמה חודשים, ואפילו הלנה המעולה לא נבנתה ביום אחד.
אני מאוהבת במסעדות האיטיות האלה. אוהבת לבקר בהן לאורך הדרך, לתמוך בצמיחה, להעיר הערות, ולמצוא את הנקודה שבה אפשר להכריז לעולם: זהו. זה קורה.
אז אחרי שנה של הבשלה, הגעתי אתמול שוב למלגו ומלבר, ואני חושבת שסוף כל סוף אפשר להכריז שהיא עשתה את הדרך. שהיא הבשילה, התגבשה, שיש בה אמירה ויש בה הגיון באוכל ובאוירה.
אני חושבת שהגיע זמנה של מלגו ומלבר.
טעים פה, מאוד נעים פה. משהו טוב מאוד קורה פה.

בתמונה: קרפצ׳יו קריסטלים עם סלט תותים ופומלות מתקתק חמצמץ (והפתק שביקשתי מהמלצרית כי לא הצלחתי לזכור את כל מה שהיה שם)