הרהורי בוקר על כמהה

כמהין. את המילה היחידנית אני אוהבת אף יותר: כמהה.

ביני לביניכם, וכי אף אחד אחר לא שומע, אני בכלל במחנה של פטריות המורל. אבל הן שקטות יותר, עדינות יותר, לא מרעישות את כל סביבתן, ותכלס גם לא מצליחות להגיע לארץ טריות, אז אני זורמת גם על מספר שתיים - הכמהין.

בשנים האחרונות, עם ההבנה הקולינרית שמתחדדת, כולנו רצינו וביקשנו כמהין. כולנו רצינו להרגיש אלפיון עליון. אז נתנו לנו: במחית. בפטריות משומרות. ובעיקר בשמן כמהין. כמהין להמונים. בתפריטים אף אחד לא טרח לציין שאלו לא כמהין טריות, אלא דחיסות משומרת. כתבו “כמהין”, והמילה היפה הזו כבר סחררה אותנו.

וכמו כל מוצר תעשייתי, לעולם הוא לא ישווה למקור.

מי שלא טעם כמהה טריה, ונחשף לראשונה לפטריה רק בצורתה התחליפית, לא יבין על מה כל המהומה ואיך קרה שהפטריה הזו משגעת את צרפת ואיטליה וקרואטיה שנה אחר שנה. ואז באמת נשמעים קולות של אנשים שאומרים שהם לא אוהבים כמהין – ואני מבינה אותם. שמן כמהין הוא מוצר גרוע הרבה יותר מהביטוי “חיקוי חיוור”. הוא עושה עוול למקור. עוול נוראי. הוא חונק את ריח הטחב הטרי.

הלא הפטריה, מלכת החורף, שאין דבר שהיא יותר אוהבת ממים, נאלצת להכלא באויב הגרוע מכל, אויב המים המושבע – השמן. הטחב הטרי והריחני, שעוד זוכר את הרגבים הכהים של אדמת היער של חבל פריגור, הופך לטחב אלים. לא נעים.

אז אל תגישו לי שמן כמהין. כן, אני אשים לב להבדל. אשים לב עוד בטרם המנה תגיע לשולחן, ואולי אפילו בשניה שאכנס למסעדה, עת ענן של כבדות, כמו בושם מוגזם של אשה מוגזמת, ישתק לי את חוש הריח. וכן, אני מעדיפה להמנע לחלוטין מהכמיהה לכמהין, ואם לא כמהין טריות – לא כמהין בכלל.

והנה עכשיו החלה עונת הכמהין. ולאט לאט הן מוטסות לארץ, מביאות הבלחה של סתיו ביערות שחורים לשלהי הקיץ הבוער שלנו – יש כמהין טריות!

אז בשבועות הקרובים נחזה בתפריטי כמהין וספיישלים של כמהין במסעדות היוקרה של העיר. ואולי גם באלו הקצת יותר זולות יפנקו אותנו בגירוד אחד או שניים של כמהין מעל הספיישל היומי.

המחיר? למות. לרובנו אין את הכסף לשלם עבורן. לא כשהן באות בכמות ובאיכות הראויה.

אז אפשר במנה אחת. בנגיעה תמה אחת. עדיף לאכול מנה אחת של כמהין בכל סתיו, ולדעת שידענו את הדבר האמיתי, מאשר להסתפק בתחליף. אל תהססו לשאול אם מדובר בכמהין טריות. שימו את כספכם רק על הדבר האמיתי.

(ספטמבר 2013)