קיט קט בדלי
26 באוגוסט 2013
אני בחורה של טקסים. של הרגלים קבועים. ובכל פעם שרגלי דורכת בדיוטי פרי בנתב”ג, הטקס הוא אותו טקס: אני נכנסת לחנות השוקולדים, מסתובבת שם דקות ארוכות, ואז יוצאת ובאמתחתי תמיד אותו מארז של קיט קט. במארז יש 12 קיטקטים, בני ארבע אצבעות כל אחד, שילוו אותי בחופשתי בחו”ל, וינושנשו ברווח שבין ארוחת הצהריים לערב. אין דבר שאני אוהבת יותר מלהגיע לחדר במלון ולנשנש לי קיט קט טרי במזגן מתחת לפוך.
כיאה לחברה בינלאומית עם עודף מוטיבציה, פעם בכמה חודשים יוצאת גרסא קצת אחרת למעדן המסחרי הזה: פעם זה קיט קט צ’אנק, פעם זה בצבע לבן, פעם בצבע מריר, לפעמים יש יותר מילוי ולפעמים הואריאציה היא יותר ופל. בנסיעה האחרונה גיליתי את זה: דלי מלא בקוביות קטנות של קיט קט.
העניין הוא שאף פעם, א ף פ ע ם, בכל תולדות קיט קט, לא יצא מוצר שמתעלה או אפילו משתווה למקור. אף פעם. הרי כל גדולתו של הקיט קט היא באיזון המושלם בין הופל המתמוסס-פריך לבין כמות השוקולד הרך והקרמי. כל נסיון לשנות משהו באיזון הזה נדון לכשלון.
אז למה למה למה, אני חייבת, פשוט חייבת, לנסות, כל מוצר חדש מבית קיט קט?? למה לא ללכת תמיד עם המקור? וכמה זה קשור למאפיין המעצבן ביותר של הפודי, שהוא צורך בלתי נשלט לנסות כל דבר אכיל חדש?
בקיצור, בנסיעתי האחרונה לתאילנד, נפלתי עם הדלי הזה. אולי הייתי צריכה מראש לנחש שארזו אותו בתוך דלי כי הוא קצת זבל. מדובר בקוביות קטנות ולא מספיק קראנצ’יות וגם לא מספיק שוקולדיות שמזכירות אך במעט את המקור, ואם זו היתה טעימה עוורת, לדעתי הייתי אומרת שמדובר בmaltesers מקולקל שגם איבד צורה.
לצערי גם לא הייתי נבונה מספיק כדי לגבות את עצמי גם עם המארז המקורי, למקרה של נפילה, וכך נותרתי לי בתאילנד נטולת קיט קט. נטולת אצבעות. נטולת שוקולד מתחת לפוך. יש שיאמרו, ואני ביניהם, שמדובר באסון.
בנסיעה הבאה רק קיט קט אמיתי. מקורי. מנחם. מושלם.
